מדריך חלמנו

JGuide CH XX CA 2S

חלמנו – Chelmno, בגרמנית קולמהוף – Kulmhof הוקם בדצמבר 1941 כמחנה השמדה ראשון , בכפר הפולני חלמנו שבנפת קולו- Kolo , 70 ק"מ ממערב ללודז'. מחנה חלמנו היה המחנה הראשון לרציחת המונים בגז במסגרת "הפתרון הסופי". הוא היה אתר ההשמדה הראשון מחוץ לשטחי ברית המועצות בו החל מתבצע רצח שיטתי של העם היהודי. הוא נועד להיות האתר המרכזי להשמדת יהודי גטו לודז' וחבל ורטלנד.

מחנה חלמנו הוקם בשני אתרים, המרוחקים 4 ק"מ זה מזה.
א. מחנה הטירה - Schloss היה בתוך הכפר, מקום קליטתם של הקורבנות ורציחתם. במחנה הטירה היה גם האגף האדמינסטרטיבי, איזור המגורים של סגל המחנה ומחסנים לאכסון דברי ערך והרכוש היהודי
ב. מחנה היער – Waldlager ביער הסמוך ז'וחוב. מחנה זה היה אתר הקבורה והשריפה – בו נמצאו קברי ההמונים ותנורי המשרפות.


הפעלת המחנה, ניהולו וביצוע תהליך ההוצאה להורג הוטלה על יחידה מיוחדת, "הזונדרקומנדו קולמהוף" תחת פיקודו של הרברט לאנגה ואחר כך תחת פיקודו של הנס בותמן. יחידת "הזונדרקומנדו קולמהוף" הייתה מורכבת מאנשי משטרת הביטחון ו"משטרת המגן". 20 איש היו בעלי תפקידים מרכזיים במחנה, ומספר המשרתים ביחידה מנה כ - 120 אנשי משטרת המגן. הם היו מחולקים לשלוש יחידות משנה:
1. "קומנדו תובלה" – יחידה שפעלה בעיקר בתחנת הרכבת הסמוכה לחלמנו בעיירה פוביירצ'ה - Powiercie . לתחנה זו הגיעו רוב הקורבנות. תפקיד היחידה היה לחזק את המשמר הגרמני המלווה את המגורשים במשאיות מתחנת הרכבת למחנה הטירה.
2. "קומנדו הטירה" – יחידה שפעלה במחנה הטירה. תפקידה היה לשמור על מחנה הטירה ולהשתתף בתהליכי הרצח.
3. "קומנדו היער" – פעל במחנה היער ז'וחוב. תפקידו היה לשמור על המחנה מפני סקרנים. שני מעגלי שמירה הוצבו בשטח, על מנת להבטיח שאיש לא יתקרב ולא יוכל לראות את הנעשה ביער. קומנדו היער היה אחראי גם על פריקת גופות הנרצחים ממשאיות הגז, קבורתן ושריפתן.

4. "קומנדו עבודה" – יחידה מיוחדת של עובדי כפייה. מקרב המגורשים שהובאו למחנה ההשמדה חלמנו בחרו הגרמנים 50 – 60 גברים חזקים, הם חולקו לשתי קבוצות והיו לפרק זמן לעובדי כפייה. קבוצה אחת הועסקה בתוך הארמון באיסוף בגדיהם של הנרצחים, ובעבודות ניקיון ושירותים למען סגל המחנה. הקבוצה השנייה הוכרחה לחפור את קברי ההמונים, וכשבאו משאיות הגז ובהן גוויות הנרצחים היא נאלצה להוציא את הגוויות מן המשאיות ולסדרן בתוך קברי ההמונים.

ב – 8 בדצמבר 1941 החלו השילוחים להשמדה בחלמנו ולמחרת היום החל המחנה לפעול. הקורבנות הראשונים היו יהודי הגטו של העיירה קולו Kolo ששכנה במרחק 10 ק"מ מחלמנו. אחרי יהודי קולו הגיע תורם של היהודים מקהילות הסביבה. לרוב הובאו המגורשים לחלמנו ברכבות משא אל תחנת הצומת בקולו, ומשם הועברו ברכבת שנעה על מסילה צרה אל תחנת הרכבת בפוביירצ'ה. מפוביירצ'ה הובלו היהודים במשאיות לחלמנו. לפעמים הגיעו הקורבנות לחלמנו במשאיות, ישירות ממקום מגוריהם. העברת המגורשים נעשתה בליווי כבד של אנשי המשטרה הגרמנית. בין הקורבנות הראשונים היו גם 5,000 צוענים שהיו כלואים בחלק נפרד בגטו לודג'.

באמצע ינואר 1942 החלו הגירושים מגטו לודג'. עד ספטמבר 1942 נרצחו בחלמנו 71,000 יהודים. מספר זה כולל גם יהודים מגרמניה, מאוסטריה, מצ'כוסלובקיה ומלוקסמבורג שלפני כן גורשו לגטו לודג'. במהלך שנת 1942 נרצחו בחלמנו היהודים מכול 36 הישובים בחבל וארטלנד. במרס 1943 נפסקו המשלוחים לחלמנו, אותה עת כבר הושמדו כל היישובים היהודיים בוארטלנד למעט גטו לודג'. בנוסף לכך נרצחו גם 15,000 יהודים מגטו לודג' שנשלחו לעבודת כפייה במחנות שבאזור וארטלנד.

בחלמנו נרצחו גם כמה מאות פולנים, שבויי מלחמה רוסיים, ו – 88 ילדים צ'כים מהכפר לידיצה. עם הפסקת המשלוחים לחלמנו במרס 1943, החליטו השלטונות על חיסול המחנה. המחנה נסגר, הטירה בחלמנו נהרסה, ואנשי הסגל הועברו ליגוסלביה.

באפריל 1944, לקראת חיסולו המתוכנן של גטו לודג', החליטו הנאצים לחדש את פעילות ההשמדה בחלמנו. האנס בותמן ואנשי "זונדרקומנדו קולמהוף" חזרו מיוגוסלוויה להפעיל מחדש את המחנה. המחנה נבנה מחדש בחלק שהייה לפני כן מחנה היער.

ב – 23 ביוני 1944 עד 14 ביולי הועברו מגטו לודג' לחלמנו 7,176 נפש, אלא שקצב ההמתה בגזים היה איטי ובכדי לזרז את חיסול גטו לודג' הפסיקו הנאצים את המשלוחים למחנה חלמנו ויושבי הגטו הועברו לאושוויץ.
בתחילת ספטמבר 1944 החלה יחידת ה"זונדרקומנדו" 1005 בשריפת גוויות הנרצחים ובטשטוש ראיות ועקבות הרצח. ובאמצע ינואר 1945 נסגר סופית המחנה.

איך מגיעים
נצא מורשה בכביש 2 המכונה גם כביש 30 E וניסע עד צומת קולו- Kolo . קולו נמצאת בחבל ותרלנד – במערב פולין, עם הכיבוש הגרמני סופח אזור זה לגרמניה, והיה האזור הראשון המיועד להיות נקי מיהודים ובהמשך מפולנים.
בצומת קולו- Kolo נפנה ימינה לכביש 473, ניסע 10 ק"מ מקולו ,Kolo נעבור את העיירה פוביירצ'ה- Powiercie, מסילת רכבת צרה חיברה את עיירה זו למסילת הרכבת בקולו- Kolo. ונגיע לכפר חלמנו. מרבית הנרצחים בחלמנו הגיעו ברכבת לתחנת הרכבת בקולו- Kolo ומקולו- Kolo הובלו במסילת הרכבת הצרה לפוביירצ'ה - Powiercie ומפוביירצ'ה במשאיות לחלמנו - Chelmno. היום הכפר הוא עיירה, בעבר היה כפר קטן ומבודד, ניסע בכביש עד שנגיע לכנסייה, ממערב לכביש ניצבת לה הכנסייה במלוא הדרה, והכפר עצמו. ממזרח לכביש, 200 מטר מהכנסייה נמצא "מחנה הטירה". בכניסה למחנה מגרש חנייה קטן, שער כניסה וגדר שתפקידה לשמור על המקום. נשאיר את הרכב במגרש החנייה ונכנס לאתר.
המסלול מלודז' לחלמנו.

אם הגענו ברכבת מוורשה או לודז' לקולו אפשר לקחת מונית שתסיע אותנו עד לכנסייה בחלמנו. לאחר הסיור בטירה נמשיך למחנה היער שם נבקש מהנהג שיסיע אותנו בדרך העפר לאנדרטת "זה השער לד'" ולקבוע עם הנהג שיחזור לאחר כשעה לאסוף אותנו מאתר הזכרון לנספים הפולנים הנמצאת ליד כביש חלמנו - קולו.

מידע שימושי
כתובת: הארמון והמוזיאון בחלמנו נמצאים בקרבת צומת גרבינה Grabina לודז' Lodz וקולו Kolo מחנה היער נמצא 4 ק"מ צפונה על כביש חלמנו קולו.
טלפון: במשרדי המוזיאון בקונין 242-75-30
פקס:
מנהל: Lucja Pawlicka Nowak
דואר אלקטרוני:
אתר אינטרנט:
שעות פתיחה: 10:00-18:00
כניסה: חופשית.
הערה: אין.
זמן מומלץ לסיור: 1 שעה במוזיאון ובטירה בחלמנו ועוד כשעה במחנה היער.

קישורים

הכנסייה

JGuide CH XX ME 1S

לפני שנתחיל את הסיור ב"מחנה הטירה" נבקר בכנסייה רק בשביל לחוש ולדמיין את מה שהיה כאן. כל הנכנס בשערי הכנסייה מתקשה להאמין שאכן מקום תפילה זה שימש כתחנת ביניים לנרצחים. הגרמנים הביאו את היהודים לכנסייה בחלמנו, כאשר הטירה הייתה עדיין מלאה ביהודים הממתינים לגורלם המר. הגרמנים הקפידו – במשך כל זמן קיומו של אתר הרצח בחלמנו ששני משלוחים לא ייפגשו במקום פנים אל פנים, לכן השתמשו בכנסייה כאתר כליאה זמני. הם הביאו את היהודים לכנסייה וכלאו אותם במשך שלושה ימים, בצפיפות איומה, עד כדי כך שלא היה מקום לשבת, אישה אחת ילדה תינוק במצב עמידה, היולדת והתינוק מתו, בגלל חוסר אוויר לנשימה. רבים מהאסירים נעשו אלימים, שברו חלונות וניסו להימלט, נתפסו ועונו למוות. מינואר 1942, כל יהודי לודג' שגורשו, והובאו לחלמנו, הומתו. את כולם פקד אותו גורל מר – המוות. הקורבנות הוטעו, לא נאמר להם לאן הם נלקחים ומדוע. הגרמנים הפיצו שמועה שבחלמנו מוקמת קהילה יהודית לכל יהודי פולין, הם השתמשו באמצעי הטעיה עד לרגעים האחרונים של הנרצחים, הם רצו לחסוך במהומות, היעילות והדייקנות הגרמנית דרשו סדר. ידיעת האמת המרה עלולה הייתה להביא להתנגדות הקרבנות, לכן הלעיטו את היהודים בשמועות שקר. כך למשל הפיצו שמועה שהיהודים ישוכנו בחלמנו ומשם יילקחו בקבוצות לעבודה, אולם כולם נרצחו ונקברו ביער. בנוסף לכך שימשה הכנסייה גם כמקום אכסון של חפצי הנרצחים. בכנסיה נמצאו כתובות של יהודים: "נקמו את נקמתנו", " אנו 700 איש ואישה בערך, אנו נוסעים מכאן ללייפציג, הקבוצה נוסעת כבר היום – מי יודע לאן? יש לנו מחשבות טובות – 12 ביולי".

הטירה

JGuide CH XX ME 1S

הטירה הייתה "ארמון" – חורבה נטושה עוד מימי מלחמת העולם הראשונה, הארמון והכנסייה נמצאים ממערב לכביש, במזרח ממוקם הכפר עצמו. כל הבתים בסביבת הכנסייה הוחרמו על ידי הגסטאפו, כאשר ניכנס לשטח ה"ארמון" ונגיע למקום בו עמד ה"ארמון" נוכל לראות רק את הריסות המבנה.
במקום נערכו חפירות ומירב הממצאים הועברו למוזיאון המרכזי בעיר קונין Konin ניתן לראות את ריצפת ה"ארמון", את שטח הארמון – אורכו ומספר מדרגות. את מחנה הטירה הקיפו הגרמנים בגדר הדוקה מקרשים בגובה של 5.2 מטרים בכדי להסתיר את הנעשה בטירה. רק מצד הנהר השאירו שטח קטן גדור בתייל. ה"ארמון" עמד על הר, כך שהקמת גדר מקרשים מצד הנהר – לרגלי ההר לא הייתה עשויה להסתיר את הנעשה בחצר ה"ארמון".

ה"ארמון" הייה בניין עתיק תלת – קומתי שפוצץ ע"י הגרמנים בסיום המלחמה. על קירות הבניין הודבקה מודעה באותיות גדולות: "בית מרחץ". היהודים שהובאו לחלמנו סברו שמביאים אותם לבית מרחץ ציבורי. הגרמנים "האדיבים" סיפרו לקורבנות שהם עתידים להישלח לגטו קרוב, שם הגברים יועסקו בעבודה במפעלים והנשים תשארנה בבית, אך לפני השילוח עליהם להתרחץ ולעבור תהליך חיטוי כולל הבגדים. היהודים קיבלו את ההסבר התפשטו ומסרו את דברי הערך שלהם, ומשם המשיכו למרתף שעל דלתו היה כתוב "למרחץ" ואז לפתע הכול השתנה מרגע זה החלו להריץ את הקורבנות בברוטליות ובאכזריות שאין לתארה כלל, הריצו אותם – כשהם ערומים לחלוטין עד למסדרון תת קרקעי שדרכו הם עלו לרמפה שבה המתינה להם משאית הגז. הם לא נכנסו למשאית מרצונם החופשי, הגרמנים הכו אותם, חבטו בהם על ימין ועל שמאל. והיהודים הבינו, הם בכו... וצעקו! בשלב זה כבר לא הייתה כל דרך נסיגה, מי שהיסס לרוץ אל הרמפה – מדרון קרשים משופע ,המגודר משני צדדיו בגדר גבוהה נדחף בכוח ובגסות על ידי הגרמנים, ומהרגע שהאדם הניח את כף רגלו על השיפוע, הוא נדחף במעלה הרמפה שם כבר עמדה משאית הגז שדלתותיה היו פתוחות והופנו בכיוון השיפוע שרוחבו היה כרוחב הדלתות. זה היה נורא, עד לרגע בו ננעלו עליהם הדלתות. דלתות משאית הגז.

המוזיאון
לא רחוק משרידי ה"ארמון", בצד שמאל, נמצא מוזיאון קטן ובו מסמכים ותעודות המספרים את מה שאירע ב”מחנה הטירה". הממצאים הארכיאולוגים והעיקריים, הועברו למוזיאון המרכזי בעיר קונין.

המצבה
מהמוזיאון מתחיל שביל הפונה שמאלה, אם נלך בשביל נגיע למצבה קטנה המבקשת גם כן להנציח את הנרצחים. מהמצבה ניתן לצפות על הכנסייה, על שני בתי איכרים שהיו אז ועדיין קיימים ולחוש את המקום, להקשיב לדממה ולהתרשם מהנוף. היום מקיף את "מחנה הטירה" פארק הנותן תחושה למבקר שדבר לא אירע כאן ב"מחנה הטירה". כי חלמנו היה מחנה ללא מחנה.

משאיות הגז

JGuide CH XX ME 1S

במחנה חלמנו הופעלו שלוש משאיות גז מדגם רנו, שתיים היו בגודל בינוני ואחת גדולה יותר. המשאיות היו מצוידות בארגזים אטומים עם דלתות כפולות מאחור, בדומה למשאיות המובילות רהיטים. אורכו של הארגז היה 4 – 5 מטרים, רוחבו 2.20 מטרים, וגובהו 2 מטרים. בפנים היה הארגז מצופה בפח מגולוון. צבען של המשאיות היה כצבע מדי הצבא הגרמני והן נראו מבחוץ כרכב רגיל לכל דבר. על רצפת הפח הונחו רשתות עץ – סבכות, מתחת לסבכות היה חור לניקוז כל ההפרשות היוצאות כתוצאה מן ההגזה. בנוסף לכך היה פתח שחובר בצינור לצינור גזי הפלטה של המנוע. בתוך הארגז הייתה נורת חשמל, וכשזו הודלקה אפשר היה לראות מתא הנהג את פנים המשאית, המנורה באה גם למנוע את ההיסטריה בעת סגירת הדלתות. לארגז המשאית נדחסו 50 עד 70 נפש, כאשר הוכנסו הקורבנות אל תוך משאית הגז, סגר הנהג את הדלתות ונעל אותן במנעול תלוי, לאחר נעילת הדלתות חיבר הנהג את הצינור הגמיש שבפתח ארגז המשאית עם צינור הפליטה, וכשהפעיל את המנוע, נכנסו גזי הפליטה חיש מהר אל תוך הארגז הסגור וחנקו את כל האנשים שבו בייסורים קשים משאול, צעקותיהם המחרידות נשמעו למרחוק כל זה ארך כ - 10 דקות עד 15 דקות ואז הכול נדם. לאחר המתת הקורבנות נותק צינור הפליטה מהחיבור לתוך המשאית והיא נסעה למחנה היער.

”מזמן לזמן שמענו קול רעש גדול
וצעקות איומות ומשונות,
בכל פעם נשמע קול רעש של אוטו,
הנוגשים קראו: "מהר, מהר!"
קול פסיעות אנשים יחפים
וקול צעקות נוראות "שמע ישראל"
הגיעו לאוזנינו, המשברות לב לרסיסים.
אחרי עשר דקות נעשה שקט,
קולות הצעקות והאנחות שקטו לגמרי.
ואז כאשר עבר הרעש באו חברי
הזונדרקומנדו של הגסטפו,
לקחו אותנו למעלה, בזריזות גדולה,
לפנינו התגלה מחזה נורא: בחדר הגדול
מונחים ומפוזרים היו הבגדים,
בגדים שונים- עליונים ותחתונים-
של נשים וטף, הגרמנים ציוו עלינו
לקחת הכול, כמו שזה – בחיפזון נמרץ-
ולהניחם באולם השני הגדול.
שם מונחים כבר בגדים שונים –
מכנסיים וגם מחוכים ומנעלים –
עד אין ספור באי – סדר באי...
כשגמרנו לעשות עבודה זו – להריק
ולנקות את החדר הראשון מהבגדים המפוזרים בכל
פינה ופינה – החזירו אותנו למרתף.
וכך היה כמה פעמים בכל יום.
המשאית עשתה מספר סיבובים,
ומכאן ואילך המשיכו הגרמנים להשמיד עיירה אחר עיירה במחוז ותרלנד, כשהמחנה היה מיועד במיוחד ליהודי לודז'.”

מיכאל פודכלבניק

האסם

JGuide CH XX ME 1S

לא רחוק מה"ארמון" כ – 20 מטר מערבה, נמצא האסם. האסם היה משכנם של עובדי הכפייה – "קומנדו העבודה" . חלקם הוחזקו בקומה התחתונה וחלקם בקומה העליונה. "קומנדו העבודה" התחלק ל"קומנדו היער" ו"קומנדו הבית", "קומנדו היער" עבדו ביער ז'וחוב בקבורת הנרצחים ומאוחר יותר בשרפת הגופות. "קומנדו הבית" עבדו בארמון באיסוף חפציהם של הנרצחים, במיון ובסידורם לקראת פינוים מהמקום. בשלב מסוים שימשה גם הכנסייה כמקום אחסון של חפצי היהודים שנותרו מאחור לאחר הרצח. בין אנשי "קומנדו הבית" היו חייטים, סנדלרים ובעלי התמחות מיוחדת, שנבחרו לעשות כל מיני שירותים בשביל סגל המחנה. האסירים האלה חזו בתהליך ההשמדה ההמונית כולו. הם חיו במשטר של טרור מיוחד במינו. היו מורעבים, ורגליהם נתונות היו בשלשלאות דרך קבע. השומרים הכו אותם ועינו אותם כל העת. מדי ערב עם סיום עבודתם הובלו האסירים כבולים ברגליהם אל לינת הלילה שלהם באסם. היו כמה ניסיונות בריחה ויש שניסו להבריח מכתבים החוצה ובהם מידע על מה שמתרחש במחנה, מתוך תקווה שהעדות הכתובה תתגלה בדרך זו או אחרת.

בלילה שבין ה – 18 – 17 בינואר 1945, ערב סגירתו הסופית של המחנה מחליטים הגרמנים לחסל את "קומנדו העבודה". באסם יושבים 47 אסירים, בעלי מלאכה, ואנשי הקומנדו. איש ה - S.S. לנץ דורש מחמישה אסירים לצאת וללכת אחריו, הוא דורש מהחמישייה לשכב על הבטן עם הפנים לקרקע, בחמישייה זו נמצא גם שמעון סרבניק, אחד משלושת ניצולי חלמנו, סרבניק שוכב שלישי:

"שכבנו חמישה ראשונים, שכבנו כך עם הגב למעלה, שמעתי את הירייה הראשונה, אז התחלתי להסתובב עם הראש. שמעתי את השנייה. פתאום בשלישית קיבלתי כדור... לאחר הירייה השנייה נבהלתי ורעדתי בכל הגוף ו...זה מה שהציל אותו כיון שהדבר גרם לכך שהכדור לא פגע בגולגולת, אלא הוא עבר דרך הצוואר והחך העליון ויצא דרך האף, ולמרות פצעתו הקשה הוא עושה את עצמו למת...שכבתי. עמד שם חייל גרמני ששמר על המתים... לנץ הלך עם האוזן למטה, לשמוע אם מישהו עוד מתנועע. היו כאלה שעשו כל מיני תנועות, אז הוא הוציא את האקדח וירה בהם שנית. אחרי כמה רגעים חזרה אלי ההכרה, כשראיתי שהוא בא, הפסקתי לנשום, לא נשמתי.

לאחר שיצאו שתי חמישיות נוספות מבינים האסירים באסם שהם הולכים להיות מושמדים. ז'ירובסקי, ניצול שני מחלמנו, נוקש על תקרת הקומה הראשונה של האסם, בכדי להזעיק את בעלי המלאכה הנמצאים בקומה העליונה, והוא מחליט להציל את חייו. הוא נעמד ליד הדלת עם סכין המוסתר בשמיכה וכאשר קוראים לחמישייה השלישית, הוא יוצא עם סכין, מפיל את לנץ, חותך לז'נדרם אחד את האף ולשני את האוזן ומתחיל לברוח. הוא נורה ברגלו אך ממשיך להימלט, הנאצים מארגנים מרדף בפיקודו של בוטמן אך לא מצליחים לתפוס אותו. במקביל ממשיכים הגרמנים בהרג האסירים. הם קוראים לחמישייה נוספת לצאת מהאסם ויורים בהם. נשארו 20 בעלי מלאכה בקומה העליונה ולנץ נכנס עם עוד שוטר בכדי להוציא את האסירים מהאסם. האסירים תופסים אותו, לוקחים את אקדחו, ויורים בשני שוטרים העומדים בפתח. בינתיים חוזר בוטמן מן המרדף והוא קורא ליהודים לשחרר את לנץ ובתמורה הוא ישחרר אותם, בתגובה פותחים האסירים באש. אחד היהודים צעק לפתע שלנץ תלה את עצמו, לגרמנים לא היה בדיוק מושג מה קורה בפנים, לפתע הם ראו שהגג של האסם מעלה עשן, בוטמן נתן פקודה לשרוף את האסם על יושביו למרות שהם תפסו את לנץ. הם מביאים להביורים ומעלים את האסם באש. מתוך האש יוצאים שני אסירים אפופי להבות וסוחבים אתם עוד גרמני אל תוך האש וגם הוא נשרף עימם. שמואל סרבניק ניצל פעמים רבות בזכות התושייה שלו וגם הפעם הוא מצליח לשרוד ולברוח מהמחנה. אחרי שהנאצים עזבו הוא זחל לאורוותו של איכר פולני, שם התמוטט . רופא של הצבא האדם קבע שנותרו לו שעתיים לחיות. לתדהמת הרופא הוא החלים.

מתוך עדותו של שמעון סרבניק במשפט אייכמן

מחנה היער

JGuide CH XX ME 1S

"מחנה היער" כלל שלוש קרחות יער ובהן חמישה קברי המונים. קרחות היער היו מופרדות בשדרות עצים. שם הוקמו גם שני תנורי משרפות, רוחבם היה 10 מטרים ואורכם 5 – 6 מטרים. למחנה היער הובאו 30 – 40 אסירים שנבחרו מבין המגורשים שהגיעו לחלמנו. הם אולצו בעינויים אכזריים ביותר לעבוד כקברני כפייה – להיות עובדי "חברא קדישא" , אלא שהעבודה ב"חברא קדישא נחשבת ל"חסד של אמת" כיוון שהאדם הנקבר לעולם לא יגמול לקוברים על הטובה שהם עושים לו. והם מצידם נדרשים למאמץ אדיר של עיסוק במתים תוך שמירה על כבודם וטוהרתם. אולם בחלמנו הם לא היו חברי "חברא קדישא", הם היו אסירי כפייה ב"קומנדו היער" של בוטמן, התנהגותו כלפי האסירים הייתה אכזרית, הוא נהג לסמן בצלב אדום את אלו שלא עבדו מספיק טוב ולהרוג אותם בסוף היום. פעמים רבות אף חיסל את כל הקומנדו והחליף אותו בכוח "רענן." הקברנים אולצו להוציא את הגוויות ממשאיות הגז ולקבור אותן בקברות ההמונים שבקרחת היער ולימים – לשרוף את הגוויות בתנורי המשרפות. בלילות הועברו קברני הכפייה למחנה הטירה והוחזקו בחדר סגור, תחת שמירה כבידה. אסירי הכפייה ארגנו ניסיונות בריחה רבים אולם רק שתיים הצליחו, של מיכאל פודחלבניק ויעקב גררינובסקי, גרוינובסקי ברח באמצע ינואר 1942 אחרי שבועיים הגיע לוארשה ומסר עדות מפורטת על הנעשה במחנה חלמנו לארכיון המחתרתי – "עונג שבת" שבראשו עמד ד"ר עמנואל רינגלבלום. העדות הועברה לממשלה הפולנית הגולה וזו העבירה את האינפורמציה לממשלת אנגליה. כך ידעו באנגליה, כבר ביוני 1942 את כל הפרטים על מחנה חלמנו. ב – 17 – 18 בינואר 1945 כאשר ביקשו הגרמנים להוציא להורג את אחרוני אסירי הכפייה 48 אסירים, שעדיין נשארו במחנה, התמרדו האסירים ושניים מהם הצליחו לברוח. שני הניצולים הם מרדכי זורובסקי ושמעון סרבניק


המוזיאון
בצד ימין מצפון למגרש החנייה נמצא מוזיאון המספר את אשר אירע באתר. ניתן לראות תעודות, מסמכים, רשימות, ותמונות. תיאורו של מחנה היער והנעשה בו ידועים לנו מעדויותיהם של הפושעים שנחקרו לאחר המלחמה במערב גרמניה, ומעדויותיהם של ארבעה יהודים שהצליחו לברוח מהמחנה, מתוכם שרדו שלושה את המלחמה. המוזיאון מציג צווים שונים שהגרמנים פרסמו, צילומים מעיירות שונות שמהן הובאו היהודים להשמדה בחלמנו, אביזרים שונים שנמצאו בשטח המחנה, לוח שעליו רשומות שמות העיירות שמהן הובאו אנשים להשמדה במחנה זה, בלוח מופיעים התאריכים שבהם התנהלו האקציות ולפי לוח זה מבקרים המעוניינים, יכולים לדעת מה קרה לבני עירם או לבני משפחתם באותן אקציות ומתי הושמדו.

קרחת יער ראשונה
היו שלוש קרחות יער, קרחות אלו הופרדו בשדרות עצים. נתחיל את הסיור בקרחת היער הקטנה. זוהי קרחת יער שאורכה 40 מטרים ורוחבה 15 מטרים. בקרחת זו נחפר קבר המונים שאורכו 12 מטרים, רוחבו 10 מטרים, ועומקו 3 מטרים. בקבר זה קבורים פולנים, בחלמנו 98% מהנרצחים היו יהודים אבל נרצחו גם כמה מאות פולנים, שבויי מלחמה רוסים. 2% היו בני לאומים אחרים, כ – 5000 צוענים, ו – 88 ילדים מהכפר לידיצ'ה שבצ'כיה.

בית קברות יהודי
קצת אחרי קרחת היער הקטנה, מדרום לקרחת, נמצא בית קברות יהודי סמלי, הלפידריום Lapidarium. אלו הם מצבות שנאספו מרחובות העיירה טורק Turek ע"י ניצול העיירה מר יהודה וידבסקי שם שימשו כאבני ריצוף, הם הוקמו מחדש באתר שבו נשמדו גם יהודי טורק Turek המצבות היהודיות באות לספר לנו כי אנו נכנסים לאתר קבורה של כ 320,000 יהודים, אין להם קבר אישי ואין להם מצבה אישית, הם נשרפו ונקברו בקברות המונים.

האנדרטה
הכניסה לקרחות היער השנייה והשלישית עוברת דרך אנדרטה ענקית, אנדרטה שכל העובר דרכה חש את עוצמתה. על חזית האנדרטה כתוב בפולנית "אנו זוכרים", בחלק אחר של האנדרטה רואים שורת דמויות הצועדת לקראת מותה. מהאנדרטה מוביל שביל לשטח בורות הקבורה והשריפה ולמקום בו עמד בעבר הקרמטוריום.
הכיתוב על האנדרטה: הזעקה לזכרון Cry for Remembrance.
קול קורא לעמנו בעתיד.
אני מתאר לכם את חיי העם היהודי משנת - 11.1939 עד 1.12.1944 באיזה אופן עינו אותנו נלקחנו מזקנינו עד טף בין העיירות קולו ודאוביה לקחו אותנו ליער שם הרעילו אותנו בגז...
ירו ושרפו אותנו. אנחנו מבקשים את אחינו בעתיד... על הרוצחים הגרמנים שלנו עדים לעינויים שלנו הם הפולנים שגרים בסביבה כאן.
עוד פעם אנחנו מבקשים לפרסם את הרצח בזה בכל העולם ובכל הוצאת עיתון. כתבו את זה יהודים אחרונים אשר כאן הושמדו. חיינו עד 1.12.1944 ...... הושמדו חברים.


קרחות היער הבינונית והגדולה
כיום קרחות היער הבינונית והגדולה הם קרחת יער אחת גדולה. בעבר הפרידה ביניהן שדרת עצים. אורכה של קרחת היער הגדולה הייה כ – 80 ורוחבה כ – 80 מטרים. אורכה של קרחת היער הבינונית הייה כ – 70 מטרים ורוחבה 20 מטרים. בקרחת היער הגדולה נחפרו שני קברי המונים שאורכם כ – 30 מטרים, רוחבם 10 מטרים ועומקם 3 מטרים. בקרחת היער הבינונית נחפר קבר המונים אחד, גם הוא באותן מידות. יש הטוענים כי בקרחת היער הבינונית היו עוד קברים. במחנה היער פורקו משאיות הגז והגוויות הושלכו אל תוך קברי ההמונים. אחר כך רחצו את המשאיות והן נסעו חזרה למחנה הטירה – לארמון, כדי להמית קבוצת יהודים נוספת. שלוש פעמים חזרו שלוש משאיות הגז על פעולה זו באותו יום ה – 8 בדצמבר 1941. אחר כך שבו וחזרו מאורעות אלה גם למחרת ובימים הבאים. יום אחרי יום הוסיפו משאיות הגז לנוע ולהמית אלפים ורבבות.


מול קברות ההמונים
כאשר הכול נדם הובאה המשאית קרוב לבור שהוכן בשביל הקורבנות, שם חיכו כבר אנשי ה - S.S., ובתוך הבורות עמדו אסירים יהודים, שאולצו תחת צליפות פרגולים להוציא את הגוויות המעוותות והמלוכלכות מתוך משאית המוות ולסחוב אותן במהירות מדהימה אל הקבר. "הקברנים" היהודים היו חצי עירומים. בעת השלכת הקרבנות לתוך הבורות התרחשו לעתים קרובות מחזות קורעות – לב, כשהקברנים נאלצו במו ידיהם לסחוב את יקיריהם, הוריהם, נשותיהם וילדיהם, לתוך הבור ללא כל יחס של כבוד, הכול נעשה בצורה ברוטלית ומשפילה – תחת צליפת הפרגול או ירייה מעל הראש. הנאצים לא הסתפקו במותם האכזרי של קורבנותיהם, הם חיללו את גופם לאחר מותם וחיטטו בכל מקום סתר של הקורבנות המתים, במיוחד במקומות האינטימיים של גופות הנשים, שמא הסתירו דבר מה....

"למחרת היום הייתי אף אני בין היוצאים ליער.
בצאתי הבחנתי באוטומובילים גדולים שעמדו
בקצה החצר ואחוריהם כלפי הארמון. דלתות
המשאית היו פתוחות. הכניסו אותנו, שלושים
פועלים, לתוך שני אוטומובילים, והסיענו אל
היער שמאחורי חלמנו. כ – 30 אנשי S.S. שמרו
עלינו. ביער היה קבר אחים גדול ליהודים
המומתים. נצטווינו לחפור ולהאריך את הבור.
ולשם כך נתנו לנו מכושים ואתים.
בשמונה בבוקר בקירוב הגיע האוטומוביל
הראשון מחלמנו. בהיפתח דלתותיו פרץ עשן כהה.
נאסר עלינו אותה שעה להתקרב אל משאית הגז,
אף לא להביט לעבר הדלתות הנפתחות. אולם
שמתי לב כי עם פתיחת הדלתות הסתלקו הגרמנים
מהר מן המשאית גז, קשה לי לקבוע את טיבם של
הגזים שפרצו מתוך מתוך אוטומוביל הגז, עמדנו
במרחק די ניכר והריחות לא הגיעו לאפינו.
כעבור שלוש – ארבע דקות עלו אל המכונית
שלושה יהודים והשליכו מתוכה את הגוויות.
בתוך משאית הגז היו המומתים מוטלים זה על
גבי זה בערבוביה, ומלאו כחצי מחלל המשאית,
חלק מהם החזיקו בזרועותיהם את הנפשות היקרות
להם. היו גם כמה שעדיין הייתה בהם רוח חיים ,
ואנשי ה – S.S. קירבו את קיצם ביריות אקדח.
לאחר הוצאת כל הגוויות חזרה משאית הגז לעבר חלמנו.
שני יהודים הגישו את הגוויות לשני אוקראינים.
האוקראינים עקרו את שיני הזהב מפיות הנרצחים,
הסירו שקיקי כסף מהצווארים, הסירו טבעו ושעונים
וכדומה. בדקו את הגוויות בדיקה קפדנית, אולי
הוסתר זהב באיזה שהוא איבר. את התכשיטים
וחפצי ערך שמו במזוודה. אנשי ה – S.S. השגיחו
היטב על עבודת האוקראינים.
לאחר החיפוש הניחו את הגופות בבור, שכבה על
גבי שכבה. במשך היום נקברו בבור כ – 1000 איש.
באוטומוביל שבו הרעילו את האנשים היה מקום
ל 80 – 90 איש.
יום אחד, היה זה ביום שלישי, הביאו משלוח שלישי
לשטח היער. בין הגוויות שהוצאו מהמכונית ראיתי
את אשתי ושני ילדי – ילד בן שבע וילדה בת חמש.
שכבתי ליד גוויית אשתי וביקשתי שיירו בי. אחד
מאנשי ה – S.S. ניגש אלי ואמר: "ברנש זה יכול עוד
לעבוד היטב – והכה אותי שלוש פעמים באלה
והכריחני להמשיך בעבודה.

עשרה ימים עבדתי בחלמנו – במחנה היער, כל יום –
ואותו סדר של הכחדת יהודים."
מיכאל פודכלבניק


מצבות זיכרון לזיכרם של הנרצחים
אם נמשיך ללכת בשביל הימני במקום בו היית קרחת היער הבינונית נגיע אל שורה של מצבות. אלה הם מצבות שנבנו ביוזמה פרטית על ידי יהודים שביקשו להנציח את בני עירם וקבלו לכך התר ממוזיאון קונין האחראי על האתר.

האנדרטה היהודית
במרס 1943 נפסקו הגירושים לחלמנו . באותו זמן, למעט גטו לודז' , כבר הושמדו כל היישובים היהודיים בחבל וורטלנד. השלטונות הגרמניים החליטו על חיסול המחנה. הארמון במחנה הטירה פוצץ ואנשי סגל המחנה הועברו ליגוסלוויה. אולם באפריל 1944, לקראת חיסולו המתוכנן של גטו לודז', החליטו הנאצים לחדש את פעילות ההשמדה בחלמנו . המחנה חודש בחלק שהיה קודם מחנה היער. נבנו שני צריפים באורך של 20 מטר וברוחב של 10 מטרים לקליטת הקורבנות. בשיטה זהה לשיטה שהופעלה במחנה הטירה - בארמון. נבנו מחדש גם שני תנורי המשרפות. גם כאן נאמר לקורבנות שהם נוסעים לעבודה בגרמניה ושעליהם לעבור חיטוי בטרם נסיעתם. בקבוצות של 90 – 70 נפש ולאחר שהתפשטו הוכנסו דרך דלת שעליה היה שלט "למרחץ" למעבר באורך 25 מטר, גדור משני צדדיו. המעבר העביר אותם בסופו של דבר אל שיפוע שלידו עמדה משאית הגז. ב – 23 ביוני 1944 החלו השילוחים מגטו לודז' לחלמנו ועד ה – 14 ביולי הועברו לחלמנו ונרצחו 7,176 נפש. כדי לזרז את חיסול גטו לודז' הפסיקו הנאצים את המשלוחים לחלמנו והעבירו את יושבי הגטו לאושוויץ שבה היה אז קצב ההמתה בגזים גדול פי עשרה.
במסגרת מבצע 1005 חזר "זונדרקומנדו" קולמהוף לחלמנו על מנת לשרוף את גוויות הנרצחים ולטשטש את עקבות הרצח. במקום בו היו בורות השריפה והקרימטוריום נבנתה האנדרטה היהודית. במרכז האנדרטה שער ועליו כתוב באותיות עבריות – זה השער לה' צדיקים יבואו בו.

איך מגיעים
נצא ממחנה הטירה, נפנה שמאלה וניסע צפונה בכביש 473 – אותו כביש עמו הגענו למחנה הטירה וניסע חזרה לכיוון קולו כ – 4 ק"מ, ניסע בכביש בו נסעו מכוניות הגז אל מחנה היער, ביער זוחוב . אחרי 4 ק"מ נראה שלט בצד ימין של הכביש ובו כתוב חלמנו – אתר הזיכרון, נפנה שמאלה ונחנה את הרכב במגרש החנייה ונתחיל את הסיור באתר ההנצחה.
אם הגענו ברכב פרטי אפשר להתחיל את הסיור גם באזור האנדרטאות היהודיות והקרמטוריום ולסיים באנדרטה לזכר הפולנים שנרצחו בחלמנו. כאשר נוסעים מחלמנו לכוון היער על כביש 473 יש לפנות שמאלה לאחר כ 3.5 ק"מ לדרך המובילה מערבה למיידני Majdany ולאחר כ 500 מטר לרדת מהכביש בדרך עפר צפונה ללא שילוט שתוביל אותנו עד לאנדרטת "זה השער לד' צדיקים יבואו בו". הסיור בנתיב זה מתאים למסיירים מבוגרים שההליכה קשה עליהם שכן לאורך כל המסלול יש דרך שבה אפשר לעצור ולסייר.

קישורים
אוסף צילומים של מיכל לטושינסקי מלודז' באפריל 07
אתר יהודי פולין PolandJews.com